ריטב"א על תענית י״א

1 תאנ׳‎ חשוכי בני׳‎ משמשי׳‎ מטותיה׳‎ בשני רעבון פירשו הראשונים ז״ל חשוכי בנים מלשון ולא חשכת את בנך כלו׳‎ כי מי שאין לו בנים שלא קיים מצות פריה ורביה מותר לשמש מטתו בשני רעבון ויש שהקשה עליו שלא מצינו לשון זה בשום מקום וגם אינו לשון יפה ופירשו מלשון בל יתיצב לפני חשוכים. וה״ק כי מי הם חשוכי בנים שאין בניהם יוצאים כשורה מי שמשמשי׳‎ מטותיהם בשני רעבון וסעדו פי׳‎ זה ממה שמצאו בקצת נסחאות משמשי׳‎ מטותיהם בשני רעבון ויש לדקדק שהרי יוכבד שנולדה בין החומותים כדאי׳‎ בבבא בתרא תוך שני רעבון היה והיאך שמש מטתו לוי וי״ל דעל רעב של עובדי כוכבים ומזלות ואין לנו להצטער אלא שיוסף היה מצטער מפני שהיה סבור כי אביו ואחיו היו ברעבון:

2 תוספות תניא אידך בזמן שהצבור שרויין בצער לא יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי. פיר׳‎ אע״פ שאין לו חלק בצרתם ואם עשה כן עה״א והנה ששון ושמחה פי׳‎ שלא היו מצרין בצרת אחיהם אלא אומרים דיה לצרה בשעתה מ״מ בהגיע הצרה אליהם אינם חוזרי׳‎ ש״נ התיו אקחה יין וגם באה שכר והיה כזה יום מחר וכתיב בתריה הצדיק אבד לוקח הב״ה הצדיקים מהם שלא יגיע עליהם ולא יחזרו בתשוב'.

3 גרש״י ז״ל יחיד שקבל תעני׳‎ עליו אפי׳‎ אכל ושתה כל הליל׳‎ למחר מתפלל תפלת תענית לן בתעניתו והא קמ״ל דתפלת תענית היינו עננו לאו בענוי תליא מלתא אלא בקבלה תליא מלתא שהרי היום הראשון שקבלו עליו אע״פ שלמחר היה שבע מפני שאכל ושתה כל הלילה הרי הוא מתפלל תפלת תענית וכן דעת הרב בעל המאור ז״ל אבל רבינו אלפסי ז״ל סובר שאף בתפלת ערבית אומר עננו וראיותיו כתובות לפניו והדין עמו ושם נפרש טעם הדבר בש״ס והראיה שמביאי׳‎ מכאן לסברא דרש״י ז״ל אינה ראיה לפי גרסת הספרים שלנו והיא גר״ח ז״ל דגרסי הכי יחיד שקבל עליו תענית שני ימים בזה אח״ז ולמחר מתפלל תפלת תענית פי׳‎ למחר ביום ב׳‎ שקבל עליו ג״כ מתפלל תפלת תענית ואע״פ שלא קבלו אלא במנחה שקודם יום ראשון ההיא קבלה מהניא לב׳‎ ימים שקבל בפירש מכיון שהיו רצופים וכיומ׳‎ אריכתא דמי ואף על פי שאכל ושתה בין שניהם אין האכיל׳‎ מספקת בקבלה דהא תלמוד דין תענית היינו בלילי שבת לילו ויומו ועד שלא נגמ׳‎ הראשון מיד חל הב׳‎ ולפיכך אפילו למאן דסבר שהטרוד להתענות ימים רבים מפוזרים צריך קבלה בכל א׳‎ מהם בתפלת המנח׳‎ כל שהם רצופי׳‎ בקבלה א׳‎ סגי להו לכלם שיקבלם בכלל במנח׳‎ בתפל׳‎ הסמוכה להם והיינו רבותא דרישא דקתני למחר מתפלל תפלת תענית אע״פ שהפסיק באכילה ושתיה ואין צריך לומר שאומר תפלת תענית בליל כניס׳‎ השני שהיא קודם אכילה והיא סמוכה לתענית יום ראשון אבל אם לן בתעניתו ביום הב׳‎ שלא קבל עליו מתחלה אלא יום ראשון בלבד ולן בשני בתעניתו בלא שום קבלה אפי׳‎ למחר שהוא מעונה הרבה אינו מתפלל תפלת תענית וכ״ש בלילו סד״א כיון שלן בתעניתו ולא הפסיק בנתים כלום להוי כיומא אריכתא ויתפלל בו תפלת תעני׳‎ קמ״ל ובש״ס איבעיא לן אם מתענין לשעות ואם לאו והמתענה לשעות אם מתפלל תפלת תענית ואסיקנא שמתעני׳‎ לשעות ותמיהא מילתא אם מתענין לשעו׳‎ ומי המונע שלא יתענה כמו שירצה וא״ת דקא מיבעיא לן אם היא תעני׳‎ לענין תפלת תענית והא בתר דאמרינן מתענין לשעות איצטריכינן למימר אם הוא מתפלל תפלת׳‎ תענית וא״ת דקא מיבעיא לן המקבל עליו להתענות לשעו׳‎ אם הוא חייב לקיים דברו מה טעם שלא יתחייב בו בכל שהוא והלא תענית נדר הוא כדבעי׳‎ למימר במכלתיה אם נדרו קודם לגזרתנו ואמרי׳‎ נמי נדר להתענות ובנדרים אין הפרש בין לזמן מרובה בין לזמן מועט וכמה תשובות נאמרו בזה והאמת בזה כמו שפי׳‎ רבי׳‎ הגדול ז״ל כי ששאלו אם מתעני׳‎ לשעות היינו אם חייב לעמוד בדברו שאע״פ שהתענית הוא נדר אינו מנדרי איסר שהרי לא אסר חפצא עליה ואילו כן פשט שהוא בידו לאסור מאכל ומשקה כל זמן שירצה ואפי׳‎ רגע ויש בו משום בלא יחל דברו תדע שאמרו לפנינו לענין מגלת תענית שכל שגזרתם קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתם ואנן קיימא לן דנדרים חלי׳‎ על דבר מצוה כדבר הרשות ושנינו פותחי׳‎ לאדם בשבתות ובי״ט אלמא התר בעי ואין לפ׳‎ ידחה שישאל על נדרו ויתירו לו שאין זה במשמעו׳‎ הלשון ועוד שבירושלמי אמרו בפי׳‎ שאינו צריך התר חכם ואין לומר שחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה לעקור לא יחל דברו דקונם מפני לקיים גזרתם שהרי אין חכמים מתנים לעקור מן התורה אלא בשב ואל תעש׳‎ וכ״ש בכיוצא בזה שאין גזרתם מתבטלת מפני אחר שיתענה בו אלא ודאי שאין זה מנדרי איסר על דבר מצוה כדבר הרשות אלא מנדרי הקדש שאסר עצמו להתענות ולא אמר כלום עליו אלא קבל לעשות מצוה כלשון נדרי הקדש שהם חיוב גברא שכל המקבל עליו לעשות מצוה נדר גמר נדר לאלהי ישראל כדאיתא בפ״ק דנדרים וכדכת׳‎ וזה שאמרו לוה אדם תעניתו ופורעו כי נדר הוא וללישנא בתרא אמרי׳‎ לא יהא אלא נדר וכדבעי׳‎ לפרושי קמ׳‎ ובודאי שהנוד׳‎ להתענות כדי לסגף עצמו ולהכניעו לעבודת הש״י או להכניע לעבודת השם או לשוב בתשוב׳‎ וכיוצא בזה דבר מצוה הוא ובנודר לעשות מצוה אבל דינו בשבועה שאינה חלה לבעל מצוה ולפיכך אמרו שאם גזרתם קדמה לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתם שהם עשאוהו י״ט גמור לענין זה שלא יחול עליו נדר זה וכיון שכן שוב אין בדבר אלא נדר של מצוה כשם שאין מצוה לידור להתענות בשבת ואע״פ שאמרו היושב בתענית בשבת קורעי׳‎ לו גזר דינו של ע׳‎ שנה ואין זה בתענית חלום שהרי סתם אמרוה ולא הביאוה ג״כ בפ״ק דשבת לענין תענית חלום ההיא טעם אחר הוא למי שהגיע עליו בשבת צרה דחוקה והוא רוצה לחזור בתשובה לפי שזמנו עובר וחושב שזכות שבת תרחם ועל ענין זה התיר׳‎ תענית בשבת שבין ר״ה לי״ה או לפי שהיה עושה ימיו כחגים רוצה לעשות תשובה קיימת לכבוש יצרו לענותו בזמן שכל בני אדם בעונג כי הוא רוא׳‎ שיצרו מתגב׳‎ עליו וצריך להכניעו בכך אבל לשאר דברי׳‎ אין לו להתענות ביום אחר ולפי׳‎ התנו אף בימים טובים של נדרים דבריהם שידחה נדרו מפני גזרתם אבל כשנדרו קודם לגזרתם והיה הנדר על יום חול חל עליו כנדר בדבר מצוה ולפיכך תדחה גזרתם מפני נדרו שאין כוונתם לעקור נדרו לעשות חזוק לדבר הם מעתה מפני כן שאלו לענין תענית שעות אם יש בענוי זה דבר מצוה עד שיהא נדר לדבר מצוה אוי אינו חשוב ענוי למצוה אלא במקבל להתענות יום גמו׳‎ דשעות לא חשיבי והיתה התשובה שחל עליו נדר ומתענין לשעות והוצרכו עוד לשאול אם חשוב כדאי להתפלל בו תפל׳‎ תענית או אין תפל׳‎ תענית אלא בתענית יום גמור או אם הוא חשוב אף לתפלה כי אע״פ שאמר זעירי לן בתעניתו אינו מתפלל תפלת תענית היינו לפי שלא קבלו כלל כראוי שאף תענית יום שלם שהוא לאחר תענית גמור אינו כלום בלא קבלה וכל שכן בתענית שעות ומסקנא מתעני׳‎ לשעות: